גם מתכנת שמרוויח 40 אלף יכול לחיות על המדרכה
15 במאי 2026·10 דקות קריאה
לאחרונה קראתי את הספר "The Millionaire Fastlane" של MJ DeMarco. אני מודה שהשם של הספר נשמע כמו משהו שמישהו עם חולצת פולו צמודה מנסה למכור לכם בוובינר ב-23:47 בלילה, אבל מתחת לשיווק האמריקאי המאוד אגרסיבי שלו יש רעיון שממש תפס אותי.
הספר מחלק את העולם לשלושה נתיבים כלכליים: Sidewalk, Slowlane ו-Fastlane. או בעברית קצת פחות סקסית: המדרכה, הנתיב האיטי והנתיב המהיר.
הפוסט הזה הוא הראשון בסדרה קצרה על שלושת הנתיבים האלה, אבל דרך העיניים של מפתחי תוכנה, הייטקיסטים, סטודנטים למדעי המחשב ואנשים שמנסים להבין איך לבנות חיים עם קצת יותר בחירה. לא "איך להתעשר מהר", אלא איך לחשוב על תמריצים, מינוף, בעלות ו-direction. והפעם נתחיל מהמדרכה.
המדרכה היא לא עוני, היא ברירת מחדל
הטעות הראשונה שקל לעשות עם המושג "Sidewalk" היא לחשוב שמדובר באנשים שאין להם כסף. זה נשמע כמו חלוקה קלאסית של עשירים מול עניים, מצליחים מול נכשלים, אנשים שקמים בחמש בבוקר מול אנשים שראו עוד פרק אחד ב-Netflix ואז עוד אחד ואז איכשהו נהיה 02:13.
אבל לדעתי זה מפספס את הנקודה.
המדרכה היא לא מצב של הכנסה. היא מצב של חיים בהווה. זו הדרך שבה אנחנו חיים כשאנחנו מתמקדים בנוחות, בשגרה, בצריכה, במשכורת הקרובה, בחיים שקורים עכשיו. וזה לא בהכרח רע. יש תקופות שבהן זה בדיוק מה שצריך.
אפשר להרוויח 9,000 שקל בחודש ולחיות על המדרכה. אפשר גם להרוויח 40,000 שקל בחודש כ-Senior Developer ולחיות בדיוק על אותה מדרכה, רק עם Wolt יותר יקר, מנוי לחדר כושר שלא הולכים אליו, iPhone חדש כל שנה, וחופשה ביוון שמרגישה כמו "מגיע לי" כי היה רבעון קשה.
ככל שהמשכורת עולה, ההוצאות עולות איתה
Lifestyle Inflation בפעולה: עד ~25k ההוצאות זוחלות בצמוד לשכר. מעבר לזה יש תקרה טבעית לכמה אפשר להוציא על עצמך, והפער מתחיל להיפתח. הפער הזה הוא ה-Optionality — אבל רק אם לא ממהרים למלא אותו.
וזה החלק שהכי עניין אותי בספר. הוא לא אומר שהבעיה היא שאין לך כסף. הוא אומר שאם אתה רוצה יותר בחירה בעתיד, אתה צריך לשאול האם החיים הנוכחיים שלך בונים לך optionality.
Optionality זו מילה שאני מאוד אוהב כי היא נשמעת כמו עוד Buzzword של Staff Engineers, אבל היא בעצם מאוד פשוטה: כמה אפשרויות יש לך מחר בגלל החלטות שקיבלת אתמול?
אם כל מה שאתה רוצה כרגע זה לעבוד, לקבל משכורת, ליהנות מהחיים, לבנות שגרה טובה ולא להתעסק עם עוד שכבה של סיכון ומורכבות, יכול להיות שהמדרכה משרתת אותך מצוין. הקושי מתחיל רק אם עמוק בפנים אתה רוצה יותר מזה, אבל החיים שלך בנויים בצורה שמשאירה אותך באותה לולאה. רק עם CSS יותר יפה.
Lifestyle inflation הוא באג עם UI מעולה
אחד הדברים הכי מבלבלים בהייטק הוא שהשכר באמת יכול לעלות מהר. במיוחד בישראל, ובמיוחד אם אתם עוברים נכון בין חברות, מתקדמים ל-Senior, נכנסים לחברה גלובלית, או מקבלים RSUs בחברה ציבורית.
בהתחלה זה מרגיש כמו פתרון. "ברגע שאני ארוויח עוד 5,000 שקל בחודש, הכל יסתדר." ואז זה קורה. ואז איכשהו הכל עדיין צפוף.
כי ההוצאות זזות יחד איתנו.
הדירה נהיית קצת יותר טובה. האוכל נהיה קצת יותר נוח. החופשות נהיות קצת יותר רחוקות. המתנות קצת יותר יקרות. הציוד קצת יותר מקצועי. זה לא בהכרח בזבוז. הרבה מהדברים האלה באמת משפרים את החיים. אחרי שנים של לימודים, משכורת נמוכה או לחץ, יש משהו מאוד אנושי בלרצות ליהנות מהעבודה הקשה שלך.
זה לא קורה כי אנחנו טיפשים. זה קורה כי אנחנו בני אדם. ובני אדם מתרגלים מהר מאוד לנוחות.
בהייטק זה אפילו יותר חזק, כי סביבנו יש תרבות שבה הרבה אנשים מרוויחים טוב. קל מאוד להסתכל ימינה ושמאלה ולהרגיש שמה שפעם היה מותרות הוא עכשיו סטנדרט. כולם עם MacBook, כולם בחו"ל, כולם מזמינים, כולם עושים upgrade. אף אחד לא אומר בקול רם שהוא מרגיש קצת לכוד, כי על הנייר אנחנו אלה ש"הצליחו".
וזה בדיוק האקדח במערכה הראשונה: אם השכר הגבוה רק מממן חיים נוחים יותר, זה יכול להיות אחלה אם זו הבחירה שלכם. אבל אם המטרה שלכם היא לבנות מרווח, בעלות, או יכולת לקחת סיכונים בעתיד, אז השכר לא באמת שינה את הנתיב. הוא רק הפך את המדרכה לנוחה יותר.
בידור נהיה מוצר תעשייתי
החלק השני של המדרכה הוא לא רק כסף. הוא תשומת לב.
פעם, כדי לבזבז ערב שלם, היית צריך לפחות להתאמץ קצת. לפתוח טלוויזיה, למצוא משהו, אולי לצאת מהבית. היום כל העולם בנוי כדי שלא תצטרך להחליט כלום.
TikTok יודע מה מצחיק אותך לפני שאתה יודע. YouTube יודע באיזה שלב אתה נשבר לסרטון של 48 דקות על היסטוריה של משחק מחשב שמעולם לא שיחקת. Netflix מתחיל את הפרק הבא בלי לשאול יותר מדי שאלות. Twitter/X/LinkedIn יודעים בדיוק איזה ויכוח מקצועי יגרום לך להישאר עוד עשר דקות כי מישהו טעה באינטרנט לגבי React Server Components וזה כמובן מצב חירום.
ועכשיו AI נכנס לתמונה.
אני מאוד אוהב AI. אני משתמש בו הרבה. כתבתי עליו לא מעט. אבל צריך להגיד את האמת: AI לא רק יעזור לנו לבנות יותר. הוא גם יעזור לנו לצרוך יותר.
יהיו לנו feeds יותר חכמים, משחקים יותר ממכרים, תוכן יותר מותאם אישית, קניות יותר מדויקות, פרסומות יותר משכנעות, ועוזרים אישיים שילמדו איך לגרום לנו להרגיש שאנחנו בשליטה בזמן שאנחנו פשוט מקבלים version יותר polished של אותה פסיביות.
ופה לדעתי המדרכה הופכת למשהו מודרני מאוד. זה כבר לא רק "אני מבזבז יותר ממה שאני מרוויח". זה "אני נותן למערכות אחרות להחליט בשבילי למה לשים לב". וגם פה, שוב, זה לא תמיד רע. לפעמים לראות סדרה, לשחק, לגלול, או לכבות את המוח בסוף יום זו בדיוק הפעולה הכי שפויה שיש.
השאלה היא מינון וכוונה. אם כסף הוא דלק, תשומת לב היא ההגה. ועל המדרכה, הרבה פעמים, מישהו אחר מחזיק בהגה. אם זה מתאים לכם, סבבה. אם אתם מנסים להגיע למקום אחר, שווה להיות מודעים לזה.
למי המדרכה מתאימה?
אני חושב שיש אנשים ותקופות שבהם המדרכה היא לא כישלון אלא בחירה סבירה, אפילו טובה.
היא מתאימה למי שכרגע נמצא במצב הישרדותי וצריך יציבות בסיסית לפני כל דבר אחר. לא כל אחד צריך לפתוח עסק, להשקיע, לבנות מוצר צדדי או לחשוב על equity. לפעמים השאלה הכי חשובה היא איך מסיימים את החודש בלי להיכנס ללחץ תמידי.
היא מתאימה גם למי שבוחר במודע בחיים פשוטים יותר, בלי אובססיה לצמיחה. יש אנשים שלא רוצים לבנות חברה, לא רוצים לנהל צוות, לא רוצים לעבוד בערב על Side Project, ולא רוצים להפוך כל תחביב ל-monetization funnel. בכנות? אני מכבד את זה מאוד.
היא מתאימה למי שעושה tradeoff ברור: "אני עובד בעבודה סבירה, מרוויח מספיק, מבלה עם המשפחה, לא רודף אחרי upside, וזה מתאים לי." זו לא מדרכה במובן הרע. זו בחירה.
היא מתאימה גם לשלבים מסוימים בקריירה. אם אתם סטודנטים שמנסים לשרוד סמסטר עם חדו"א, מבני נתונים, עבודה חלקית ושינה במנות של 27 דקות, יכול להיות שהמטרה כרגע היא לא לבנות נכסים או לפתוח SaaS. המטרה היא לעבור את השנה, ללמוד, למצוא התמחות, ולא להישבר בדרך.
גם בתחילת קריירה, המדרכה יכולה להיות שלב טבעי. אתה מקבל את המשכורת הראשונה שלך בהייטק אחרי שנים שבהן חסכת על כל דבר, ופתאום אתה רוצה ליהנות. לקנות מחשב טוב. לעזור להורים. לטוס. לקנות בגדים נורמליים לראשונה מאז הצבא. זה לא פשע. זה אפילו בריא.
ויותר מזה, לפעמים המדרכה היא שלב הכרחי כדי בכלל להגיע לנתיבים הבאים. אני, למשל, התחלתי את הקריירה שלי בבית תוכנה קטן. נשארתי שם שלוש וחצי שנים. השכר היה די נמוך ביחס למה שהגיע אחר כך, לא היה אופציות, לא היו RSUs, ובטח שלא היה איזה upside א-סימטרי שמחכה לי באופק.
אבל הניסיון שקיבלתי שם היה עצום לקריירה שלי. למדתי לעבוד עם לקוחות, עם מערכות קיימות, עם אילוצים אמיתיים, עם קוד שלא תמיד נכתב כמו שהייתי כותב אותו היום (בלשון המעטה), ועם הפער בין "למדתי באוניברסיטה" לבין "צריך להעלות משהו לפרודקשן". בלי השלב הזה, כניראה שלא הייתי מגיע באותה צורה לשלבים הבאים.
וזו נקודה חשובה: לא כל נתיב נמדד רק לפי הכסף או הבעלות שהוא נותן באותו רגע. לפעמים הערך הוא ניסיון, ביטחון, קשרים, הבנה של התעשייה, או פשוט הזדמנות להיכנס למשחק. המדרכה יכולה להיות מדרגה. הבעיה מתחילה כשהיא מפסיקה להיות מדרגה והופכת לתקרה.
אבל היא פחות מתאימה למי שאומר לעצמו שהוא רוצה חופש, בעלות, עצמאות, השפעה, או יכולת לבחור פרויקטים, ואז חי בצורה שמקטינה כל שנה את הסיכוי להגיע לשם.
וזה ההבדל החשוב מבחינתי: המדרכה היא לא בעיה מוסרית. היא בעיית alignment.
אם מה שאתם עושים ביום-יום מיושר עם החיים שאתם רוצים, מעולה. אם לא, השכר, הטייטל וה-LinkedIn headline לא באמת משנים.
המדרכה בהייטק נראית מכובדת מאוד
וזו אולי הנקודה שהכי חשוב לי להעביר בפוסט הראשון של הסדרה: כשאנחנו מדברים על מפתחי תוכנה, המדרכה לא נראית כמו כישלון.
היא נראית כמו הצלחה.
אבל לא בהכרח כמו ה-success story שאנחנו רגילים לראות בלינקדאין. לא העובד בסטארטאפ נוצץ עם חבילת options שאולי יום אחד תהיה שווה משהו. לא העובדת בחברה ציבורית שמקבלת RSUs כל רבעון. לא מי שנכנס לתוכנית ESPP, מקבל refreshers, ומנהל שיחות מסובכות מדי עם רואה חשבון על מיסוי הוני.
על זה נדבר יותר בפוסט הבא, כשנגיע לנתיב האיטי. כי בעיניי, הרבה מהאנשים האלה הם כבר לא בדיוק על המדרכה. הם עובדים קשה, חוסכים, משקיעים, בונים קריירה מרשימה, ולפעמים אפילו צוברים הון לא רע. השאלה שם תהיה אחרת: האם הם באמת בונים בעלות ומינוף, או בעיקר מצטיינים בתוך מערכת השכר?
המדרכה שאני מדבר עליה כאן נמצאת הרבה פעמים בפריפריית ההייטק. בבית תוכנה שמוכר פרויקטים ללקוחות. במחלקת IT של בנק, חברת ביטוח או גוף ממשלתי. בחברה תעשייתית שיש לה צוות פיתוח פנימי. באינטגרטור. בחברת אאוטסורסינג. בסטארטאפ-שהוא-כבר-לא-סטארטאפ אבל גם לא בדיוק חברה עם upside אמיתי לעובדים.
אלה מקומות שיכולים להיות מכובדים מאוד. לפעמים יש בהם אנשים מעולים, בעיות מעניינות, יציבות, ניסיון, ואפילו משכורת לא רעה בכלל. הרבה קריירות טובות מתחילות שם. גם שלי התחילה בבית תוכנה כזה, ואני באמת לא אומר את זה ממקום מתנשא.
אבל הרבה פעמים אין שם את החלק שמבלבל אותנו כשאנחנו אומרים "הייטק": אין options משמעותיות, אין ESPP, אין RSUs, אין upside א-סימטרי. יש משכורת. יש תנאים. יש אולי רכב, סיבוס, ימי כיף, טייטל יפה, ו-LinkedIn שנראה סבבה לגמרי. מבחוץ הכל נראה בסדר.
אבל מבפנים יכול להיות שאין שום מרווח. אין חסכונות משמעותיים. אין נכסים. אין יכולת לקחת סיכון. אין זמן לבנות משהו. אין אנרגיה לחשוב. כל החלטה מקצועית חייבת להיות לפי המשכורת הבאה, כי רמת החיים כבר בנויה על זה.
וזה לא נאמר מתוך שיפוטיות. אני חושב שכל מי שעבד מספיק שנים סביב עולם התוכנה מכיר את הפיתוי הזה. גם אני. במיוחד כשעובדים קשה, מאוד קל להצדיק כל הוצאה בתור "מגיע לי". והרבה פעמים באמת מגיע לנו.
אבל "מגיע לי" הוא לא strategy. הוא משפט לגיטימי, אפילו חשוב לפעמים, אבל הוא לא מחליף החלטה מודעת על הנתיב שאתם רוצים להיות בו.
סיכום
המדרכה, כמו שאני מבין אותה אחרי הקריאה ב-The Millionaire Fastlane, היא לא מקום של אנשים עצלנים או חסרי יכולת. היא נתיב של נוחות, יציבות יחסית, חיים בהווה, ופחות התעסקות עם סיכון, בעלות ומינוף.
לפעמים זה בסדר. לפעמים זה אפילו הדבר הנכון. יש תקופות שבהן צריך לנוח, להתאפס, ליהנות, או פשוט לא להעמיס על עצמנו עוד פרויקט חיים. ויש אנשים שעבורם זה באמת הנתיב הנכון לאורך זמן. לא כולם צריכים לרדוף אחרי upside.
אבל אם אתם עובדים בתוכנה, או ליד תוכנה, במקום מכובד ויציב ועדיין מרגישים שכל חודש מתחיל מאפס, או אם אתם מרגישים שאתם רוצים יותר חופש, יותר בעלות, יותר מרווח החלטה ויותר יכולת לבחור את הפרויקטים שלכם, שווה לעצור ולשאול: האם אני באמת מתקדם לכיוון הזה, או שרק שדרגתי את המדרכה?
בפוסט הבא נדבר על הנתיב האיטי, ושם לדעתי זה נהיה אפילו יותר מעניין. כי חלק מהאנשים מצליחים לברוח מהמדרכה. הם נהיים ממושמעים, אמביציוזיים, מצליחים, עובדים בחברות מעולות, חוסכים, משקיעים, מקבלים קידומים, נכנסים לסטארטאפים עם options, או מגיעים לחברות שמחלקות RSUs ו-ESPP.
וזה כבר סיפור אחר לגמרי. כי גם כשיש משכורת גבוהה, מניות, וחבילת תגמול שנראית כמו גיליון Excel עם יותר מדי טאבים, עדיין נשארת השאלה הכי מעניינת: האם זה בונה בעלות, או רק גרסה הרבה יותר יוקרתית של תלות במשכורת?